אני עדן סקיבה, ואת סקיבה ארטס לא תכננתי להקים. הייתי הראשון בישראל שהקים חברה של טיולי איגרוף תאילנדי מאורגנים לתאילנד, פתוחים לכל אחד. אבל זה לא התחיל מתוכנית עסקית. זה התחיל מכרטיס ביקור ששכחתי בתיק. אחרי השחרור מיחידת אגוז יצאתי לטיול עם הצוות. התכנון היה חודש של בילויים, לא יותר. באחד הערבים נכנסנו לבר שאירח קרבות חובבנים לאנשים בלי ניסיון. עליתי לזירה בלי הכנה, בלי שמץ של מושג מה אני עושה — ומשהו בפנים אמר לי "פה אתה צריך להיות". כמה ימים אחרי, מדריך צלילה אקראי הסתכל עליי, תחב לי כרטיס של מכון איגרוף בצפון תאילנד ואמר שזה נראה תפור עליי. לקחתי אותו מנימוס. הייתי בטוח שאני חוזר לארץ בעוד שבוע. הטיול התארך בעוד חודשיים — קמבודיה, וייטנאם, וחזרה לצפון תאילנד. ושם, בתיק, מצאתי שוב את הכרטיס הזה. הפעם הייתי קרוב. הלכתי "רק לאימון אחד, לנסות". סיבוב פאדים אחד — והייתי בבית. נשארתי עד שנגמר הכסף. ארבעה חודשים, אימון פעמיים ביום, שני קרבות מקצועניים בסוף. חזרתי לארץ עם יעד אחד: לחסוך ולחזור. מ-2014 ועד הקרב המקצועני האחרון שלי בינואר 2020 חייתי בלופ — טיסה לתאילנד למחנות של חצי שנה, קרבות, חזרה, ושוב. רדפתי אחרי ה-top. בשלב מסוים הבנתי שני דברים באותה נשימה: שאני רוצה להמשיך להגיע לתאילנד כל החיים, כי המקום הזה עזר לי בדברים הרבה מעבר לאיגרוף — ושטיסות של חצי שנה בכל פעם לא מאפשרות לבנות חיים בארץ. ובמקביל, רציתי לתת לאנשים את מה שאני קיבלתי שם, ולחסוך להם את הטעויות שאני עשיתי לבד. ב-2018 התחלתי לבנות את המודל. הקורונה דחתה הכל, והטיול הראשון יצא רק במרץ 2022. מה זה סקיבה ארטס היום שלושה טיולים בשנה, עשרה ימים כל אחד, אימונים פעמיים ביום במכון סינבי בפוקט — יחס מאמן-מתאמן של אחד לארבעה עד אחד לשישה. מתאים למי שלא נגע באיגרוף בחיים, ולמי שמתכונן לקרב מקצועני. אבל אם תשאלו אותי מה באמת קורה שם, זה לא רק האימון. רוב מי שמוכר "מחנה אימונים" מוכר את האימון. אני לא. האימון הוא הליבה — קשה, אמיתי, בלי קיצורי דרך — אבל הערך הגדול הוא מה שקורה לבן אדם לאורך עשרה ימים רחוק מהשגרה, בתוך קבוצה של ישראלים שבאו מאותו מקום בראש. בערב יושבים על קרח וסאונה, ביום עוברים שווקים וקרבות לייב, בשישי עושים קידוש. מעל 80 אנשים כבר עברו את זה איתי, ואחד מכל חמישה חוזר בפעם שנייה או שלישית. את הנתון הזה אני אוהב יותר מכל ביקורת — אנשים לא חוזרים לדבר שלא עבד. למה זה עובד לא גדלתי על הסיפור שהכל בסדר. עברתי בשנים האחרונות אובדנים משמעותיים, וזה לא משהו שאני מסתיר או עוקף — זה בדיוק המקום שממנו אני עובד. הגישה שלי פשוטה: לא להתעלם מהכאב, לקבל אותו, להכיל אותו, ולצמוח מתוכו. זאת העשייה האמיתית, וזה גם מה שאני מנסה להעביר לאנשים שמגיעים אליי. שלמות אצלי היא לא שקט ולא בריחה — היא הרגע שבו אתה מפחד ובוחר לפעול בכל מקרה. לכן אני גם לא מבטיח לכולם שהטיול שלהם. לא כולם מתאימים — אבל כל אחד יכול. ההבדל בין השניים הוא בדיוק מה שאני מחפש בשיחה הראשונה. אם הגעת עד לכאן, כנראה משהו בזה דיבר אליך. בוא נדבר ונראה אם זה מתאים — לא כדי לסגור, כדי לבדוק.